זיהוי חוסר תפקוד של המערכת האנדוקנבינואידית באדם

EEG הוא קיצור של אלקטרואנצפלוגרם (Electroencephalogram).

בבדיקת EEG מודדים את הפעילות החשמלית במוח באמצעות אלקטרודות אשר מונחות על הקרקפת. הפעילות החשמלית המוחית מתועדת בתרשים של גלי מוח. יש כמה מצבים שעלולים להשפיע על הפעילות החשמלית התקינה של המוח ועל הדפוסים של גלי המוח שנרשמים בבדיקת ה־EEG. גרף ה־EEG שנפלט ממכשיר הבדיקה מחולק לשורות. כל שורה מייצגת מונטאז' כלשהו לפי בחירה. ישנם מספר סוגי מונטאז':

מונטאז' דו־קוטבי – מתאר את המידע המתקבל בין 2 אלקטרודות סמוכות.

מונטאז' ייחוסי (referential) – מתאר את המידע המתקבל בין אלקטרודות באופן ייחוסי. למשל, אלקטרודה הנמצאת בצד הפרונטלי השמאלי, הנמדדת באופן יחסי לאלקטרודה במרכז הקרקפת. מונטאז' מסוג זה מחולק למספר תתי־סוגים, שכן ניתן להעמיד כל אלקטרודה במעמד המייחס. הגרף מחולק לאזורי מדידה לפי הנחת האלקטרודות והמונטאז'.

קריאת הגרף המתקבל תלויה בכיוון הראש, בדרך כלל הגרף מתייחס לראש הפונה ימינה. כלומר, שורות 1–4, הראשונות, תתייחסנה לאזור השמאלי החיצוני של הראש. 4 השורות הבאות תתייחסנה לקו השמאלי בין הקו החיצוני לקו המרכזי. 2 שורות בלבד תתייחסנה לקו המרכזי בשל נוכחות 3 אלקטרודות, וכך הלאה עד ל־4 השורות האחרונות המתייחסות לקו הימני החיצוני. השורה הראשונה בכל קבוצה מתייחסת לאזור הפרונטלי של הראש ואילו השורה האחרונה מתייחסת לאזור הפוסטריורי (האחורי) של הראש. לקריאה נוחה של הגרף ניתן להגדיר רגישות למגבר. הרגישות המקובלת היא 7.5 מיקרו־וולט. ככל שהמתח חשמלי נמוך יותר, כך הרגישות גבוהה יותר, כלומר, ניתן לראות את הגלים יותר בבירור.

את הגלים המתחלקים ניתן למדוד בעזרת הגדרות הלקוחות מעולם הפיזיקה:

תדירות – מספר הגלים לשנייה (מספר המחזורים ליחידת זמן). נמדדת בהרץ (Hz).

אורך גל – המרחק שאותו מתקדם הגל במחזור אחד. נמדד במילי־שניות או בשניות.

משרעת – ההפרש בין גובה השיא של הגל לבין הנקודה הנמוכה ביותר. גובה המשרעת הוא עד 200 מילי־וולט.

בעזרת ההגדרות הללו ניתן לסווג ולאפיין את סוגי הגלים:

גלים בעלי תדירות רגילה – מונח המתאר את גלי ה־EEG הנעים בזה אחר זה במשך זמן קבוע. הגלים לא צריכים להיות זהים אחד לשני אלא דומים.

א־ריתמית – גלי EEG הנעים בתדירות לא סדירה. כלומר, משך הגל אינו קבוע.

דיס־ריתמית – גלי EEG, או מגמות בגלים, שמופיעים בקבוצות אוכלוסייה כמו אנשים החולים במחלה מסוימת, ובהם בלבד.

פענוח גלי ה־EEG מושג באמצעות ניתוח תדירויות הגלים והבנת המעברים ביניהם, זאת באמצעות המושגים הבאים:

תדירות הגלים, ארגון הפעילות – סיווג לפעילות בהמיספירה ימין או בהמיספירה שמאל, בחלק האנטריורי או בחלק הפוסטריורי של הקרקפת; א־סימטריה וסינכרון אינטר־המיספרי.

מצב הנבדק – שינה או ערות, לחץ או רוגע וכיוצא בזה.

ה־EEG התקין בכל הגילאים הוא בדרך כלל סימטרי, שאינו מסונכרן בין שתי ההמיספרות, אך תדירות הגלים ודפוסי הגלים הנוספים תלויים בגיל הנבדק.

חלוקת מבנה הגלים:

Spike – גל חד שמשכו 25–70 מילי־שניות.

Sharp Wave – גל חד שמשכו 70–200 מילי־שניות.

Slow Wave – גלי תטא או דלתא מאד איטיים.

Sharply Contoured Slow Wave – גל חד שמשכו מעל 200 מילי־שניות.

Epileptiform Discharge – גלים מחזוריים אשר חורגים בצורה ניכרת מהתבנית ומעלים חשד לנוכחות התקפים אפילפטיים.

טווח הגלים הנפוץ ביותר שנצפה ב־EEG בקורטקס נמצא בטווח של 1–20 הרץ (פעילות מתחת לטווח זה תהיה ככל הנראה מלאכותית). הגלים מחולקים על פי צורתם לרוחבי פס שונים, המכונים: אלפא, בטא, גמא, תטא ודלתא. כל אחד מטווחי גלים אלו מייצג מצב אחר של ערנות ופעילות ומופיע במיקום שונה במוח.

גלי דלתא – הם גלים שתדירותם היא עד 4 Hz. גלים אלו הם בעלי המשרעת הגדולה ביותר והם גם הגלים האיטיים ביותר. הם מופיעים בדרך כלל במוח הקדמי אצל מבוגרים ובמוח האחורי אצל ילדים. באופן נורמלי, הם מופיעים במבוגרים בשינה עמוקה, ואצל תינוקות. לפעמים נראים גם בפעילויות שדורשות תשומת לב מתמשכת. באופן פתלוגי, הם מופיעים בעת פגיעות סאב־קורטיקליות, פגיעות דיפוזיות או פגיעות בקו האמצע של המוח; במחלות מוח מטבוליות, בהידרוצפלוס (מיימת המוח) ובמצב של תרדמת (comma).

גלי תטא – הם גלים בטווח התדרים 4–7.9 Hz. באופן נורמלי טווח זה מופיע בעיקר בנמנום אצל ילדים. הוא עשוי גם להופיע בנמנום או בזמן ההתעוררות אצל מבוגרים. גלים אלו קשורים לעיכוב של תגובות מעוררות (מצאו כי טווח זה מופיע באופן בולט במצבים בהם אדם מנסה באופן פעיל להדחיק תגובה או פעולה). בנוסף, טווח זה נקשר לדיווחים על מצבים רגועים, מדיטטיביים ויצירתיים. עודף בהימצאות טווח זה במוח האחורי מתרחש אצל מבוגרים ערניים, או שהוא מופיע בצורה מוקדית. באופן פתולוגי, הוא מופיע בעיקר באנצפלופתיה אצל ילדים. הוא מופיע בעת פגיעות סאב־קורטיקליות, פגיעות דיפוזיות או פגיעות בקו האמצע של המוח; ובמקרים מסוימים של הידרוצפלוס.

גלי אלפא – הם גלים בטווח התדרים 7–13 Hz. אלו הגלים הראשונים בהם צפה הנס ברגר ממציא ה-EEG ולכן קרא להם "גלי אלפא". גלים אלו מופיעים באזורים האחוריים של הראש בשני צדדיו, במשרעת גבוהה יותר בצד הדומיננטי. במנוחה הם נצפים באזורים המרכזיים (c3-c4). באופן נורמלי, טווח זה מופיע בסגירת העיניים ובהרפיה, ומתמעט עם פתיחת העיניים או בעת מאמץ נפשי. התדירות הבסיסית בחלק האחורי נמוכה יותר מ־8 Hz אצל ילדים קטנים (לכן טכנית הגלים האלו נמצאים בתחום גלי התטא). בעת מצב COMA (תרדמת), ניתן לראות EEG של גלי אלפא בעלי מופע אקראי.

גלי בטא – הם גלים בטווח התדרים 13–30 Hz. הם מופיעים בדרך כלל משני צִדי המוח בצורה סימטרית, בעיקר בחלקו הקדמי. גלים אלו הם בעלי משרעת נמוכה. לגלים אלו יש קשר ישיר לפעילות המוחית הקשורה ללמידה וליכולת הקוגניטיבית של המוח ברגע נתון. גלי בטא מייצגים עוררות, קשב ולעיתים אפילו חרדה (במיוחד בקצה העליון של התדירויות). טווח התדרים של גלי הבטא גדול ולכן הוא מחולק בדרך כלל לשני חלקים: בטא נמוך ובטא גבוה. כשהמוח נמצא בתדר בטא (תדר גבוה יחסית), הדבר מייצג רמת סנכרון נמוכה של רשתות המוח, כלומר, זהו מצב בו המוח נמצא ברמת אנרגיה גבוהה וצורך הרבה משאבים מטבוליים. באופן פתלוגי, טווח זה מופיע בעת שימוש בבנזודיאזפינים. במחקר עדכני נמצא כי בתגובה לקול, גלי אלפא-בטא משתנים בין ערות לשינה. החוקרים מייחסים זאת לתהליכים של קשב וציפייה.

גלי גמא – הם גלים בטווח התדרים 30–100 Hz. גלים אלו מופיעים בקליפת המוח הסומטוסנסורית (somatosensory cortex). טווח זה קשור לפעילות מוחית רשתית בקנה מידה גדול, ופעילות קוגניטיבית כמו זיכרון פעיל, תשומת לב וקיבוץ של תפיסות שונות. גלי גמא קשורים גם להפעלת מערכת העצבים הסימפתית. טווח זה נקשר להפרעות מצב רוח שונות, כגון אפילפסיה, אלצהיימר וסכיזופרניה.

במצבים אפילפטים (מחלת הנפילה) מבחינים בשני אירועים:

Ictal events שהם השלב האמצעי של העוויתות שבו פעילות המוח בלתי צפויה.

Interictal events הם אירועים קצרים (פחות מ-250 מילישנייה) שנגרמים עקב עוויתות ספונטנית שמקורן באתרים אפילפטיים שונים במוח.